אשת לוט

הנה הגיע הירח החדש ואיתו הבטחה. לא רוצה לצאת לדרך בלי. כמו אשת לוט, אביט לאחור בעודי נסה על חיי אל עבר עתיד טוב יותר, אבל הלב יישאר שם, בסדום. למרות הגיהנום, למרות ההזהרות, אני מעיפה מבט אחרון אל העיר הנחרבת, אל העתיד שאמור היה להיות, הדברים שרציתי וכבר ראיתי בעיני רוחי וכעת עולים באש. מבט אחרון ודי. ומה מחכה לי לפנים? אין לדעת. מה שבטוח, לא סדום. עיר ארורה אחרת. במשאלת לבי, סדום קוראת לי אליה חזרה ומבטיחה שלא תהיה גיהנום יותר, אבל זוהי סדום, עיר פרעות וכלום בה לא בטוח.
היא לא בנויה אליך כרגע, סדום. נתנה לך ללכת. שחררה אותך בלי מאבק. יש לה דברים אחרים על הראש, התמודדויות ישנות. היא לא יודעת מה היא רוצה, לא מאמינה שיש בה עוד צדיקים ואת האמנת בה דווקא והנה היא, ובכן, נחרבת. מעדיפה להיות בלעדייך ולוותר על האמונה שלך ולהיחרב. והירח החדש, אומרים שהוא מביא איתו הבטחות ואת מקווה שההבטחה היחידה שהוא יביא היא שתוכלי לחזור הביתה ולהתכרבל במיטה המוכרת שלך, לעבור בפתח ולהשיל ממך את הבגדים בדרך לחדר השינה, להתייחד עם המיטה, שיודעת להכיל אותך כל כך בפשטות. מה הטעם להסתגל לעיר אחרת, לריחות אחרים, לטעמים שונים, לצבעים, איפה תמצאי את עצמך אם לא בסדום, העיר שנחרבת לה יחדיו בעודך מנסה להאמין שיכול להיות מקום טוב יותר. ואולי יש, אבל רצית להיות בה לנצח. לטפח את הגינה, להסתובב ברחובות, להעביר שעות בקפה הקטן בככר העיר בשיחות חסרות משמעות, להרגיש את הרוח שבה מסתחררת סביב פניך. אהבת אותה, על כל פגמיה, את סדום. חשבת שתוכלי לתקן אותה והנה היא, נכנעת לגופרית ועפר. אולי תגיעי לעיר אחרת, היא לא תהיה סדום. אולי היא תהיה דומה, אבל לא תהיה היא. אולי תהיה טובה אליך יותר, אבל את אהבת את סדום ועד כמה שהיא יכלה, היא אהבה גם אותך. אז מבט אחרון על הזכרונות המעטים, התרפקות אחרונה. הירח החדש מבטיח לך עתיד. תאמיני.