Black Willow – ערבה שחורה

כי רכבתי עד הקצה
כי החיים שחייתי אינם
כי לא מצאתי את המילים
לא יכולתי לשמור עוד בראשי
הצעתי את מיטתי בצד הדרך
גופי בוהק מבעד לעשן

ואני פראית מספיק
אני נושאת להב יהלום, אמשיך להיות
כל הגנותי מורדות וכשאצעד
אני נושאת להב יהלום
כשאמרת שאשרת אותך
לא אתן.

כי ניצוץ היה באויר
הוא התלהט בזכות עצמו
הצליל צורב על לשוני
תמיד תשיר בתוך ראשי
בניתי לי בית בינות הרוח
כוכבים נשרפים במערב

ואמשיך להיות
אני נושאת להב יהלום, אמשיך לחיות
כדי להוריד את המגננות וכשאתקדם
אשא להב יהלום,
לא אשרת אותך.

ערבה שחורה.


Black Willow

Because I rode up to the edge
Because the life I lived is dead
Because I could not find the words
I could not hold it in my head
I make my bed beside the road
My body glows inside the smoke

And I'm wild enough
I carry a diamond blade, I'm living on
All defenses down, and when I walk
I carry a diamond blade
When you said serve you
I will not

Because a spark is in the air
I let it go up by itself
My tongue is itching with the sound
You're always singing in my head
I make a home inside the wind
Stars are burning in the west

And I'm living on
I carry a diamond blade, I'm living on
To pull the fences down, and when I walk
I carry a diamond blade, I will not serve you

Black Willow


Black Willow – Loma

מודעות פרסומת

הנה אני (מונולוג אֵלִי לעת לילה)

וכשהתעוררתי באותו היום, הייתי אני והייתי לבד והסתכלתי סביב והנה הקשת ופך החיצים, הנה הכתר שלי מונח על השידה ליד המיטה, הנה השמלה שלי מוטלת על הרצפה, ריקה, קמוטה, ללא תכלית, שוכבת שם והנה אני, עירומה, ארטמיס. נערה סוערת הייתי, שלטתי בכל הארץ ובכל החיות, הגנתי עליהן ונטלתי את חייהן וחיה לא ניצודה ללא רשותי. ושלטתי. שלטתי בי, שלטתי באדם, שלטתי באהבה. סגרי מסביבי חומה ולא איפשרתי לאף אחד להכנס. הנה אחי, יקירי, החצי השני שלי, הנה הוא, שולט בשמש ואני במתנה קיבלתי את הירח ושלטתי גם בו ומרוב ששלטתי, הנה אני, ארטמיס, לבד. סך הכל אלה, מהי התדמית. ביקשתי לי חיץ אל מול אחי תאומי, להבדיל אותו ממני אז סגרתי את הכל ולא נתתי לדבר להכנס. והנה אוריון מסתכל אלי מבין הכוכבים וכי מה יצא לו מהמשחק הזה, מה יצא לי. השתעשע וביקש וחיזר ורדף. והנה אני, עקשנית, התעוררתי ביום ההוא והייתי עקשנית, ואהובי בשמיים. לו רק העזתי להודות אז, אהובי, לומר זאת, אהובי אוריון. בחנתי אותך עד שהכשלתי. העמדתי פנים כל כך, הקשיתי ואתה הרעפת כל כך. ולולא התלוננתי במליצה, בהעמדת פנים לאחי, לולא שיחקתי את המשחק שלי, לולא הלכתי בו לאיבוד, לא הייתי מאבדת אותך. ואתה שם מעלי, אוריון, צופה בי כל לילה ואין לי איך להוריד אותך בחזרה. אם רק הייתי אומרת לי לעצור, אבל לא העזתי. מה הוא יגיד. העדפתי לדבוק בשריון והנה אני, בלעדייך, אוריון שלי.

פך החיצים מוטל, הנה אני, ארטמיס. בגרתי ואני לבד. מה עוזרת לי תומתי, מה נותן לי הירח. לאחוז בך רציתי, לנשק את פניך המלוכלכים, להעביר אצבעותי בתלתליך, לשטוף ממך את הזיעה ואת הדם ולתת לך אותי. והנה אתה שם ואני כאן, עירומה, לבד. מה עוזרת לי האלוהות בלעדיך.

המים יבשו מעלי ומחר עוד יום. ואחזור לשלוט ולהעמיד פני שאני לא צריכה דבר זולתי, קשת ופך חיצים. וירד היום ותעבור מעלי שוב, לא תתן לי לשכוח.

אני חסרה בלעדיך. הודיתי בכך לבסוף.

ארטמיס מביטה באוריון

צייר, המופלא באמנים: יהונתן ביטון


מלך הסְפָר הפרוע – אדם אנט ומלחמתו בנורמליות

אם תשאלו את ההורים או את האחים הגדולים שלכם מי זה אדם אנט, סביר להניח שהם ימשכו בכתפיים, ינסו לפשפש בזכרון ולא יצליחו להבין על מי אתם מדברים. מצד שני, אין לכם סיבה ממשית לשאול את ההורים או את האחים הגדולים שלכם מי זה אדם אנט, מכיוון שכבר 20 שנה בערך הוא לא בתודעה הציבורית וסביר שגם אתם לא נתקלתם בשם הזה מעולם. אבל כשהוא כן היה, בשיאו, בתחילת שנות השמונים, הוא היה המבשר (אם לא המייסד) של הזרם המוסיקלי הידוע בשמו "הרומנטים החדשים" (The New Romantics), וגם זה עדיין לא אומר לכם כלום. ואם נגיד לכם שהוא השפיע על אופנת שנות השמונים עד כדי כך שמייקל ג'קסון התקשר אליו כדי לשאול מאיפה הז'קט המהמם הזה שהוא מופיע איתו, מה שאחר כך נחרת בתודעתנו כז'קט מייקל ג'קסון? עדיין לא? נו, זה זה ששר את וונדרפול, השיר הזה שחורך את הפלייליסט גלגל"צ כבר שני עשורים. לא, אלה לא יו 2, זה אדם אנט.
היום אדם אנט הוא מעדן ששמור להיפסטרים ולנוטרי מורשתו משנות השמונים (כמוני). אני גיליתי אותו כשהייתי בת 15, או ראוי להגיד שגיליתי אותו מחדש מכיוון שבינקותי התקליט שלו נוגן שוב ושוב ושוב ושוב, עד שבבגרותי, עבר ליד אזני קטע משיר שהעיר בי זכרונות קדומים ביותר. ואז, כשכולם התרגשו מטייק דאת ואלאניס מוריסט, אני התמסרתי לחלוטין לצליל המחסופס שלו, עם הצרחות האינדיאניות ותופי המלחמה.

10731037_10153402604299988_4037027105327509684_n

אני, בת 18, נמלה מאושרת באנטקונבנשן. לונדון 1999

העולם של אדם אנט הוא עולם קסום של הומאז'ים לכל מיני תקופות בהיסטוריה וסקס. כך, למדתי ממנו על מורשת האינדיאנים, על הפיראטים, על מחזרים במאה ה-18, וגם על בונדג', s&m, וגם סתם סקס, מיסיונרי של שני אנשים שאוהבים אחד את השני ורוצים להתרכבל ביחד לנצח. בגיל 15, כשרק מתחילים לעכל את כל העניין של החיזור (ככה לפחות היה איפה שאני גדלתי), מהו סקס ומה עושים איתו, אדם החתיך והאיורים שעיטרו את האלבומים המוקדמים שלו פתחו לי דלת לעולם שלא דיברו איתנו עליו בשיעורי חינוך מיני, של קשירות, הצלפות, פטישים, ואנשים שגם נהנים מזה. אדם היה זה ששם על השולחן את מה שכולם רצו להגיד ולא היה להם אומץ להכניס לתכני השירים שלהם, גם לא הפאנקיסטים הגדולים. סקס זה מדהים. תעשו את זה. אל תתביישו במה שאתם אוהבים, זו לא סטייה.
התקופה היא אמצע שנות השבעים, הכתובת היא לונדון. בית המלוכה הבריטי הנהנתן המאיס את עצמו על הציבור יחד עם הממשלה השמרנית והמגבילה, האבטלה פשטה בשכונות החלשות ויחד איתה גאו גם הפשע והפחד. הצעירים מרגישים שאין אף אחד בעדם והם לא רואים עתיד, והם מואסים בכל מה שממלכתי ומסודר, פורקים כל עול ברחובות, לובשים עור וניטים, מגלחים את הראש, צובעים את השיער, מרססים גרפיטי, מפוצצים עוברי אורח במכות ובין השאר, מטיפים לאנרכיה, לשבירת מוסכמות ועוד מילים גדולות שהעידו על השבר הנפשי שלהם. בתוך כל זה, יצא אחד שעד לא מזמן ענה לשם סטוארט לסלי גודארד, מבית חולים פסיכיאטרי אחרי התמוטטות עצבים, כמו משל למה שהתחולל בחוץ. עכשיו הוא מכנה את עצמו אדם אנט, מחווה לאדם החדש שהרגיש שהוא, וליכולת ההשרדות של הנמלים. אדם, בן 22, התגרש מאשתו (שעוד הספיקה לשנות את שמה לEve בעקבותיו), עזב את לימודי העיצוב, והלך לחפש את עצמו ברחובות לונדון יחד עם שאר הצעירים שהרגישו כמוהו.
חמוש במעיל ומכנסי עור, עינו האחת מודגשת באייליינר שחור ושיערו פרוע, הוא מצא לעצמו בית בחנות הבגדים של ויויאן ווסטווד, המעצבת הידועה, ומלקולם מקלארן, האבא של הסקס פיסטולז, שנקראה בפשטות "Sex". החנות, שלמעשה הגדירה את האופן בו הפאנק נראה, העניקה לו את החופש להיות מה שהוא רוצה להיות, פטישסט. מלקולם מקלארן הבין די מהר שיש לו עסק עם בחור מוכשר וכריזמטי, ולקח תחת חסותו את אדם הצעיר ואת הלהקה שלו, הנמלים. ב1976, אדם והנמלים (או Adam And the Ants) היו מהלהקות החשובות של תנועת הפאנק, ושמם נאמר בנשימה אחת יחד עם הסקס פיסטולז, הקלאש, סוזי והבנשיז, באוהאוס, טויה ועוד רבים וטובים. הסאונד שלהם היה פאנק, עם שני סטים של תופים וסטראטוקסטר בדיסטורשן. ההשראה הגיעה מאמנים אמריקאים כמו פרי קומו ואל גרין, אבל המילים היו מה שאדם קרא לו "Pure Sex". מעשיות על צעירות חופשיות שעושות מה שבא להן, עם מי שבא להן, גברים שמתחננים להלקאות, ובעיקר בוז ולעג למוסיקה הבריטית השמרנית שפחדה לדבר על מה שהיא באמת רוצה לעשות לבני הזוג שלה.
רצה הגורל ומלקולם מקלארן יצא מניאק. אחרי האלבום הראשון (והמצוין, אם יורשה לי) של אדם והנמלים, Dirk Wears White Sox (ע"ש שיר שיצא כנגד המפלגה הנאצית), מקלארן יקירנו עשה פוטש קטן לאדם וגנב לו את הנמלים ללהקה עם סאונד דומה בשם Bow Wow Wow. אך אדם לא התייאש. הוא מצא לעצמו נמלים חדשות ויצא לחרוך את שנות השמונים כמו שרק הוא יודע.
בחרחורי הגסיסה של הפאנק, מקלארן עוד הספיק לתת לאדם פוש אחרון לקראת מה שאחר כך נודע כמוסיקה הרומנטית החדשה. אדם השיל מעצמו את בגדי העור ולבש בגדי פיראט, את האייליינר השחור החליף בפס לבן על האף, שהוא סימן ההיכר שלו עד היום. את השירה הפאנקיסטית החליף בצרחות אינדיאניות, השיער הפרוע נאסף לצמות ואדם אנט כפי שאנחנו מכירים אותו יצא לדרך. הסלוגן שאדם קבע לעצמו, Antmusic for Sexpeople – Sexmusic for Antpoeple או בתרגום חופשי, "מוזיקת נמלים לאנשי סקס – מוזיקת סקס לאנשי נמלים", הפך להיות פילוסופיית חיים ומוסיקה, ומעריצים על גבי מעריצים קיבלו על עצמם את המילים הללו כאילו נאמרו על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו. האלבום השני של הנמלים (או הראשון של הנמלים החדשות) יצא ב1980 ונקרא Kings Of The Wild Frontier, כמו מסר על מה שעומד להתחולל. האלבום מיד הגיע למקום הראשון ונשאר שם במשך ארבעה חודשים רצופים. הסאונד והלוק החדשים של אדם ונמליו עוררו כזאת סערה, שלאט לאט ניתן היה לראות עוד ועוד אמנים מתלבשים כמוהו, צורחים כמוהו ומתופפים כמוהו. האלבום עסק בעיקר בכאבם של הילידים האמריקאים, אבל נחתם בשיר הסטריפטיז המושלם, (You're so) Physical, שאיתו אדם חותם את הופעותיו בסטריפטיז – עד היום (חייבת להודות שהיום זה מראה פחות מלבב, אבל מסורת היא מסורת).
אחרי Kings, היה ברור מי שולט בסצנה ואדם דהר אל עבר האלבום השני, Prince Charming, עם תלבושות מופרכות ומושקעות יותר, קליפים מרהיבים ושוב, הסאונד הזה, שמרגיש שדופק לך בבטן כמו דפיקות לב של הר געש קטן. המעריצות השתגעו, ההורים נזעקו, ההופעות התמלאו, וכאמור, מייקל ג'קסון התקשר כדי לקבל טיפים בענייני אופנה. זה היה נראה שאדם הוא באמת מלך העידן החדש, או לפחות נסיך החלומות. את האלבום השלישי הוא חתם בשיר שנקרא S.E.X שאמנם הוא שיר הלל לסקס אבל נחתם במילים " Let all the braggers brag\ Virginity's no crime\ Your body should be yours\ And sharing it sublime" , מסר פמיניסטי ומכיל שלא שומעים הרבה בימינו.
אחרי פירוק הנמלים הפופולריות של אדם החלה לדעוך אבל עדיין ניסה לשמר תדמית של ילד שובב אך מהוגן. אחרי אלבום הסולו הפושר משנת 1982 (שם ניסה למתג את עצמו כGoody Two Shoes), יצא ב1983 האלבום Strip, שאתם יכולים ודאי לנחש במה הוא עוסק. אדם הפעם היה דון ז'ואן ויקטוריאני, בחולצה פתוחה ומבט שובב, עם אלבום עמוס בשירים כמו Strip, Baby Let Me Scream At You, Playboy ועוד, וקליפים בהם הוא מפתה את נערת הכפר הביישנית, או שמא היא מפתה אותו…
עברו השנים ואדם הספיק לזנוח את קריירת השירה לטובת קריירת משחק, לצאת איזה שנתיים עם הת'ר גרהאם, לשבור לה ולו את הלב, לכתוב את Wonderful ולהיעלם לאשפוזים חוזרים ונשנים בבתי חולים פסיכיאטריים. לפני כמעט שנתיים יצא האלבום הראשון שלו מאז 1996 שנחשב לכישלון אטומי, ולדעתי הוא גם יודע את זה.
היום? היום ממש הילד חוגג יום הולדת 62 וזה נראה שהוא נהנה מהקאמבק הקטן שהוא הצליח להרים, מופיע בכל העולם והכרטיסים אוזלים במהירות.

אם אתם מגיעים ללונדון בדצמבר הקרוב, הוא יופיע עם האלבום שהביא לפריצה הגדולה שלו, Kings Of The Wild Frontier, שלו בשלמותו, הופעה מעולה שכל הופעותיה הקודמות נמכרו במלואן. אולי אפילו יצא לכם להצטלם איתו, כמוני. לא תאמינו, עדיין סקסי.

13323182_10155135475414988_8035050166241715865_o

הנמלה ואני, האיחוד. לונדון, 2013

למגה פלייליסט עם השירים החביבים עלי: http://youtu.be/4B2a6l6wM2k?list=PLmfEJ3yV7wjlMB-ear1Mmz2_e4Vpg9urt


אשת לוט

הנה הגיע הירח החדש ואיתו הבטחה. לא רוצה לצאת לדרך בלי. כמו אשת לוט, אביט לאחור בעודי נסה על חיי אל עבר עתיד טוב יותר, אבל הלב יישאר שם, בסדום. למרות הגיהנום, למרות ההזהרות, אני מעיפה מבט אחרון אל העיר הנחרבת, אל העתיד שאמור היה להיות, הדברים שרציתי וכבר ראיתי בעיני רוחי וכעת עולים באש. מבט אחרון ודי. ומה מחכה לי לפנים? אין לדעת. מה שבטוח, לא סדום. עיר ארורה אחרת. במשאלת לבי, סדום קוראת לי אליה חזרה ומבטיחה שלא תהיה גיהנום יותר, אבל זוהי סדום, עיר פרעות וכלום בה לא בטוח.
היא לא בנויה אליך כרגע, סדום. נתנה לך ללכת. שחררה אותך בלי מאבק. יש לה דברים אחרים על הראש, התמודדויות ישנות. היא לא יודעת מה היא רוצה, לא מאמינה שיש בה עוד צדיקים ואת האמנת בה דווקא והנה היא, ובכן, נחרבת. מעדיפה להיות בלעדייך ולוותר על האמונה שלך ולהיחרב. והירח החדש, אומרים שהוא מביא איתו הבטחות ואת מקווה שההבטחה היחידה שהוא יביא היא שתוכלי לחזור הביתה ולהתכרבל במיטה המוכרת שלך, לעבור בפתח ולהשיל ממך את הבגדים בדרך לחדר השינה, להתייחד עם המיטה, שיודעת להכיל אותך כל כך בפשטות. מה הטעם להסתגל לעיר אחרת, לריחות אחרים, לטעמים שונים, לצבעים, איפה תמצאי את עצמך אם לא בסדום, העיר שנחרבת לה יחדיו בעודך מנסה להאמין שיכול להיות מקום טוב יותר. ואולי יש, אבל רצית להיות בה לנצח. לטפח את הגינה, להסתובב ברחובות, להעביר שעות בקפה הקטן בככר העיר בשיחות חסרות משמעות, להרגיש את הרוח שבה מסתחררת סביב פניך. אהבת אותה, על כל פגמיה, את סדום. חשבת שתוכלי לתקן אותה והנה היא, נכנעת לגופרית ועפר. אולי תגיעי לעיר אחרת, היא לא תהיה סדום. אולי היא תהיה דומה, אבל לא תהיה היא. אולי תהיה טובה אליך יותר, אבל את אהבת את סדום ועד כמה שהיא יכלה, היא אהבה גם אותך. אז מבט אחרון על הזכרונות המעטים, התרפקות אחרונה. הירח החדש מבטיח לך עתיד. תאמיני.


מיסטר דארסי

אני נכנס לפאב מבלי להסתכל לצדדים. מוכוון מטרה לעבר הבר, צד את עיניה של הברמנית, שתראה שהגעתי. שתחייך. היא מכירה אותי. חיוך מזויף. "אפשר לפתוח חשבון?" אני שואל, כמו בכל פעם, אני גם יודע את התשובה, "כן", ברור שכן. אני מוציא את כרטיס האשראי ומזמין בירה.
אני כזאת קלישאה.
אני מיסטר דארסי.
ביליתי את שנות התיכון שלי בלרדוף אחרי בנות, לא ידעתי מה לעשות או איך לגשת אליהן. הן נראו לי כמו יצורים שאמור להיות מאוד קל לתקשר איתן, ודווקא היה לי מאוד קל, עד ששמעתי שזה קשה. עד ששמעתי שצריך לפצח "מה נשים רוצות". אז התחלתי לקרוא. שמעתי את הבנות מדברות. לא כולן קוראות ואם הן קראו, אלה היו דברים מטופשים, מעריב לנוער וראש אחד. מעט מאוד קראו ספרות, ואני, אני בחור אינטליגנט, אוטודידקט, אני אוהב לעשות תחקירים על המטרות שלי. אז האזנתי לשתי בנות בהפסקה ואחת דיברה על מיסטר דארסי.
רשמתי לעצמי את השם. לקח לי זמן לגלות מי זה, אבל זה היה די ברור. אני מיסטר דארסי. מתנשא, קר, ביישן, שיפוטי, אבל בעצם גור כלבים מבפנים. אני אמות בשביל הבחורה שאני אוהב. אם אני אוהב. עוד לא מצאתי מישהי שראויה לזה. וכמו מיסטר דארסי, אני גועש מאהבה ומת לתשומת לב. פשוט לא יודע איך להגיע לזה. חבל שאי אפשר להגיד את זה לבנות. "אהלן, אני עומר. אני נכון להתאהב. אולי את הבחורה?"
בחורות הן ציניות. מעמידות פנים שהן רוצות אביר, אבל למעשה הן רוצות משהו מורכב יותר וההפך. בחיי שהיה לי קל יותר לפני שידעתי את זה. פשוט הייתי ניגש והייתי מדבר והן היו זורקות את השיער לאחור ומחייכות אלי בפה מלא שיניים. אחרי זה, לא היה לי מושג איך לגשת מבלי לעשות את הפרצוף הזה. חצי חיוך, מבט מעבר לגבות, שורה מפגרת. עכשיו אני לא אומר כלום. עמוד שיש אני. מבט חודר. אם מישהי תסתכל מספיק והיא נראית אינטליגנטית למדי, אני אזרוק לה איזו מילה. עמוד הקיומיות אני.
אז התחלתי לקרוא את גאווה ודעה קדומה. אחר כך גיליתי שעירית לינור כתבה את הגרסה שלה בשירת הסירנה, וגם ראיתי את הסרט. למדתי גם את יאיר לפיד וגם את הטמבל ששיחק את נוח. אני חייב להגיד שנוח לא אמין. בתור גבר אינטליגנט וביישן, נוח הוא מיסטר דארסי די עלוב. אני מקווה שאם מישהו היה כותב אותי, הייתי עושה רושם יותר טוב. יאיר לפיד, לעומת זאת, ובכן. הוא יאיר לפיד. הרבה פוזה, מעט אישיות.
אז אני יושב בפאב ואני שותה את הבירה שלי לאט. מסתכל סביב. יקח לבירה קצת זמן להשפיע וכשהיא תשפיע, אני צריך להיות חד שמא מישהי תתחיל איתי בשיחה.
אני נראה טוב, מתאמן אבל מספיק בשביל להיראות מוזנח אם צריך. הזיפים בדיוק באורך הרצוי, גם השיער. פגשתי כאן איזו אחת לפני כמה זמן. מצאתי אותה בוכה על הבר, היה לה יום נורא אז קניתי לה בירה. היא לא יודעת שזה אני. ראיתי שהיא נורא צחקה כשהיא קיבלה אותה. העיניים הכחולות שלה נצצו מבעד לדמעות, בעודה מושכת באפה ומסתכלת סביב. עמדתי והסתכלתי עליה מאחורי עמוד. היא לא קלטה אותי. אחר כך ניגש אליה מישהו והזמין אותה לג'ין אנד טוניק ואז הם הלכו ללוח החיצים. כשהיא עברה על פני ניסיתי להביט לתוך עיניה אבל היא לא הסתכלה. אני מיסטר דארסי, לא יכולתי לעצור אותה. אחר כך הזמינו אותה לעוד שתי בירות. לא הייתי רוצה להיות איתה ממילא.
הייתי רוצה שפעם אחת תתחיל איתי מישהי ראויה. שתסתכל עלי עומד לידה, שותה בירה ובוהה במסך, במשחק הכדורגל ומעמיד פנים שאני לא מעוניין, אבל שתראה שזו העמדת פנים. שתעמוד מולי ותגיד לי, "לא באמת אכפת לך מהמשחק. אתה לא עובד עלי". אבל במקום זה, הבחורה שלידי קוברת את עצמה בתוך הכוס והנה היא הזמינה חשבון. אם אני לא אתחיל לדבר איתה עכשיו, היא תלך. אבל מה הייתי אומר לה? מה מיסטר דארסי היה אומר? אין לי ברירה אלא להשאר בדמות, אפילו שהיא בוהה בי. גם זאת, שיער ערמוני גולש על כתפיה, זאת לא נראית כמו הבירה הראשונה. היא מרימה אלי עיניים, מעמידה פנים שאכפת לה מהגול שהרגע הוחמץ, אבל מה יש לי להגיד לה. אם היא תתחיל בשיחה, יש לי תשובה. אבל היא לא. מסתכלת עלי, מסתכלת על הבירה, מקבלת בחזרה את כרטיס האשראי, עכשיו זה הזמן. אבל מיסטר דארסי אומר לי להשאר במקום. היא מקפצת מהכסא ומרימה אלי עיניים ענקיות. "סליחה" היא ממלמלת ועוברת על פני. מיסטר דארסי לא היה עוצר אותה.
אני מקווה שהיא תחזור.


לופ

מכולם מנת חלקך תאלמי,
בו יגון, בו הצחוק, בו הכח.
ובמותך לא ידעו למי
את הקדשת את לבך המנוח.

-א.פן

שבעים, ששים ושבע, ששים וארבע, לא לחשוב, לא לחשוב, ששים ואחת, חמישים ו… שמונה, תתרכזי, זה יעזור לך להשכיח, חמישים וחמש, חמישים ושתיים, להעביר את התחושה הריקנית הזאת, את הגעגוע, ארבעים ותשע, ארבעים ושש, את הציפיה לקראתו, את ההכנות, את המגע שלו, את הברק בעיניים כשהוא הסתכל עליך, את הליטוף הרך, את האחיזה ארבעים ושלוש, ארבעים, ארבעים ו… שלושים ושבע, את החשש, את ההתמסרות, את הקול הרך שלו, את החדר ההוא במלון, שלושים וארבע, שלושים ואחד, את החשמל באויר, את נשימתו הקצרה, את השיער שלו בין אצבעותיך, את הפנים שלו בין שדייך, תתרכזי ותשכחי, עשרים ושמונה, תשכחי שלרגע חשבת שיהיה לזה המשך עשרים ושבע, שהוא יהיה שלך (לא, עשרים וחמש) שהוא גם לא ניסה להגיד לך אחרת, את כל הדברים האחרים שהוא אמר, שהוא חסר אותך, שהוא אוהב, עשרים ושתיים, את המילים שהסעירו אותך כשישבת מסוכלת רגליים במשרד, כשעוד חשבת שלעולם לא תרגישי ככה שוב תשע-עשרה את הנשיכות הקטנות בצוואר שלך, הנהמות המתגלגלות, הצרחות הפראיות, את נסיעת הרכבת, את פתיחת הכפתורים, שש-עשרה, אחד אחד אחד אחד, עד שנגלית בפניו, פרטית במקום ציבורי, את האצבעות שלו שעשו בך כרצונן, את החיבוק שלו בזמן הרעד, את הנשיקה הרכה שלו, המגוננת, שלוש עשרה, את הידיים הגדולות שלו, עשר, שאחזו בפניך כשבכית, את הגוף הרחב שלו שישב שפוף על המיטה, את התשובה הסתמית שלו כששאלת, גופכם משתרג זה לתוך זה, כשאי אפשר להבחין מי זאת ומי זה, את הלב שצנח, שבע, את תנועותיך אחוזות הטירוף כשאספת את הדברים לתוך המזוודה, את פניו חסרות ההבעה כשאמרת שאת הולכת, ארבע, את הדמעות שלך בתחנה, נמהלות בנשיקה אחת אחרונה, נוזלים נשפכים מעינייך ומעיניו ומתלקקים בין הלשונות שלכם, שלא תאמרנה יותר מילה אחת טובה ועדינה אחת לשניה, אחד ואת אשתו. תשכחי את אשתו.

שבעים.


הקור

הקור פשט בי, מן העצמות החוצה. פעם והסתובב בתוכי כמו אריה מורעב בכלוב, חודר חודר הקור זרם בנימי מלמעלה למטה ולא מצא דרך להפיס בו את עוזו. כמו כדורי שלג קטנים ביו אגרופי, החבאתי אות מתחת לישבני למען יתחממו, אבל גם הישבן, גדול ורך ככל שיהיה, היה קר. לא עזרה השמיכה, לא עזרו הגרביים. קצת האצבעות היו לנטיפי קרח שמנמנים והקור פעם בתוכן כמו היה ישות משל עצמו. מסרב להכנע לחום הגוף, והרי מובן שלגוף יש חום. לפחות 37 מעלות צלזיוס, זה די חם, אבל לא בשביל הקור, הקור הגאה הזה שלפת אותי מבפנים. לא עזרו החיכוכים, לא עזרו הרעידות. הקור הכניע את הגוף שלי והפך אותו לשלו. ממלכת הקור מעכשיו הוא ייקרא. כמו מלכת הקרח אסתובב בעולם ואדביק באצבעותי משטחים שלמים בכפור נוצץ. יקפאו הרהיטים, השידה, המנורה שליד המיטה, תקפא גם השמיכה והסדין ושלושת הכריות ואם ארצה לקום ולהסתובב, יקפאו גם הגרביים והרצפה תיהפך לשלוליות קשיחות וחלקלקות. אחר כך יקפאו גם הקירות והנורות יתנפצו מחמת הקור פאק פאק פאק בעודי הולכת אל עבר הדלת החיצונית, מותירה אחרי שביל קפוא ומנצנץ, על השטיח, על הדלת. תקפאנה גם שתי השכנות מהדירה למטה, שבוודאי מחממות את הבית יתר על המידה, אבל הקור שלי הוא קור גיבור, הוא לא מפחד מרדיאטורים והסקה. הן ישבו שם, בבית למטה, בעודי עוברת על פניהן בחדר המדרגות המקפיא, הן ישבו וידברו על היום הסתמי שהיה להן, איך בעבודה הן ואיך ההוא אמר לה ש, וכמו שהן יושבות ואוכלות יוגורט עם פירות, הקור שלי יתגנב אליהן ממתחת לדלת, לאט לאט ישתחל דרך החריצים במשקוף. הן לא ירגישו את זה ולפתע יתפוס אותן הקור ברגליים העדינות שלהן, ילפות את קצות אצבעותיהן ויקפיא אותן באחת. והן ישבו שם, שתי השכנות מלמטה, עם היוגורט ביד והשיער אסוף, ולא יבינו איך קרה שפתאום תפס אותן קור. ואני אתהלך לי למטה ואקפיא עוברים ושבים. יקפאו המכוניות בעוברי על פניהן, העצים יתמלאו בשכבת אבק יהלומים קר, וכל האביב שפשט בלונדון והעיר לחיים את העיר האפורה, ייכנע אל מול הקור הזה שבוקע מתוכי. וכך אעמוד מולה, ראש בראש, אני והשמש, נעמוד ונסתכל אחת על השניה, כמו במערבונים. מסביבי, מדבר של קרח והיא כדור חום ענק. אבל גם היא, גם היא לא יכולה עלי. במבט חודר, אשלח ללבה אניצי קרח הישר מתוך לבי, שיחדרו את כל ענני הגז הבוערים העוטפים אותה. היא חשבה שהם יגנו עליה, אבל כלום לא יכול על הקור שלי. כמו חצים שלוחים הם יבקעו אותה והיא תעמוד שם מופתעת בעוד מתכסה בשכבה עבה של קרח, משלוח ישיר מתוך עצמותי. תלויה בשמיים גדולה וכחולה, לא האמינה שזה מה שיקרה לה. לא חשבה שבזה זה ייגמר. ואני אחזור הביתה ואשן.